בשביל להגיע לפארק טורס דל פיינה היינו צריכים לחצות שוב את הגבול לצ'ילה, שלא היינו מקדישים לזה מקום אילולא החווייה היתה כל כך משעשעת בכל פעם מחדש. והפעם לא היו אלו המגבניקים ששיעשעו אותנו כל כך אלא זוג שישב לידנו באוטובוס, שאמנם דיברו ביניהם צרפתית, אבל היה נראה לנו שהם מפולניה. ברגע שהדייל באוטובוס חילק את הטופס שכתוב בו שאסור להעביר בגבול פירות, ירקות, גבינות ובשר, הם קלטו שהם יצטרכו לזרוק אוכל (חס וחלילה!) ותוך 5 דקות פתחו שולחן באוטובוס שכלל: חתיכת בשר עבה שנראה די נא שלא ברור למה הם לא אחסנו במקרר, תפוח, בננה, 2 קלמנטינות, הבעל גמע בזריזות 2 יוגורטים בעוד האישה תוקעת בו מבט של "חסר לך שאני צריכה לזרוק משהו מזה" - היה ענק! קצת התפדחנו לצלם אותם בוידאו, אבל תצטרכו פשוט להאמין לנו.
אבל זו סתם אנקדוטה, ונעבור לנושא שלשמו התכנסנו - "טורס דל פיינה" - מגדלי המסרק. למרות שמסרק בספרדית זה PEINE והשם של הפארק הוא PAINE שאין מילה כזו במילון אז אני לא יודע. אפשר לומר שלמגדלים יש צורה של מסרק, אבל אין לדעת.
בכל אופן, מדובר בפארק לאומי ענק שיש בו הרבה מסלולי טיול, והנפוץ ביותר מביניהם (וזה שאנחנו בחרנו לעשות) הוא ה W (שנקרא ככה בגלל שיש לו צורה של פומה. סתם, זה ממדינה אחרת). גם את ה W יש המון דרכים לעשות ואנחנו המכורים ליעילות כמובן בחרנו בדרך שלוקחת הכי מעט זמן, 4 ימים ו 3 לילות.
בגלל שלא סחבנו עדיין ציוד ואוכל לכל כך הרבה ימים, החלטנו להתייעל ולבחור בקפידה את הדברים שאנחנו לוקחים איתנו.
לאחר מספר טרקים שעשינו, אנחנו כבר די יודעים מה עובד לנו הכי טוב לאכול בטרקים. אצלי למשל ארוחת הצהריים מורכבת מקופסת טונה ו 2 פרוסות לחם עם קטשופ. זה די נחמד רק שלסחוב 4 קופסאות טונה שבכל אחת יש מים שאין מה לעשות איתם וגם הפחית עצמה היא זבל שאח"כ צריך לסחוב איתנו זה לא כל כך כיף, וגם לא תמיד בא לי לאכול את כל הפחית. בקיצור, המצאתי שיטת התייעלות ורכשנו קופסת פלסטיק. מבעוד מועד סיננתי 4 קופסאות טונה ודחסתי לתוכה, כך גם יהיה לנו יותר קל בתיק, גם לא נייצר הרבה זבל וגם אני אוכל כמה שאני רוצה כל יום. עד כאן נשמע הגיוני.
ובכן, מסתבר שקופסת פלסטיק, גם אם היא מנויילנת ב 3 שכבות, לא אטומה כמו פחית. כבר לאחר 20 דקות של הליכה התחלתי להרגיש את ניחוחות הטונה שעלו מהתיק (און, אל תדאג התיק אוורר ובושם מחדש במשך 24 שעות והוא עכשיו מריח כמו ז'אן פול גוטייה בעצמו) והמשיכו ללוות אותנו במשך כל הטרק, כל היום, כל הלילה, עד שכבר לא ידענו אם אנחנו מריחים טונה או לא.
ביום השני זה נראה כך
ביום הרביעי הטונה כבר נראתה כמו הרבה מאכלים אחרים, רק לא טונה, ונאלצנו לזרוק אותה.
ביום הרביעי
שזה אגב עוד משהו שלא לקחתי בחשבון והיה די חריג בפארק הזה - יש פחים! רק מה, הצ'ילאנים השומרי יערות הם קרציות לא קטנות. ביום האחרון ישבנו ואכלנו צהריים ליד מחנה שלא ישנו בו, והלכתי לי לתומי להפטר מהשואה הגרעינית שראיתם בתמונות. כבר זרקתי את שקית הזבל בפח ואז הגיע אלי שומר שפתח בועדת חקירה ושאל אותי "זה זבל מה שזרקת?" לא, רק רציתי לבדוק מה שלום הפח, ברור שזה זבל. ואז הוא אומר לי "אתה צריך לקחת את זה איתך". הסתכלתי עליו במבט תמוה "זה לא פח זבל?" שאלתי. "כן, אבל הוא מיועד למי שישן במחנה, אתה צריך לקחת את הזבל למחנה שאתה ישן בו."
מושפל ניגשתי לפח והוצאתי ממנו את השקית וקשרתי לתיק וסחבתי אותה איתה עוד 3 שעות בעודי מקלל את שומרי היערות אוכלי החינם שאני משלם להם כל כך הרבה ואפילו את הזבל הם לא נותנים לי לזרוק לפח!
אכן זה טרק יקר. ההסעה פנימה והחוצה יקרה, הכניסה לפארק יקרה, באחד מהאתרים (שאין מנוס מלישון בהם) אפילו קמפינג עולה כסף, ולא מעט, אבל אני חייב לציין שזה שווה את זה. ולמרות החיבה שלנו לטרק ה VILLARICA TRAVERSE שהיה הטרק הראשון שלנו והיה מדהים, זה בהחלט הטרק המרשים ביותר שעשינו.
אז אולי כדאי שאני אפסיק לקשקש ואראה לכם קצת תמונות מהטרק.
רק אזהרה קלה לפני כן: נעמה איבדה את הכובע שלה באל קלפטה בנסיבות מסתוריות. אני חושב שהיא זרקה אותו לפח במקום פחית שתיה, אבל כנראה שלעולם לא נדע. בכל אופן קנינו לה כובע חדש שהיא לא הסירה מהראש כל הטרק. אז רק שתדעו שזה לא קוזאק בתמונות, אלא נעמה.
קמנו בבוקר של היום הראשון ושמענו גשם בחוץ. היה כל כך נעים מתחת לשמיכה החמה שכל מה שרציתי היה להשאר בה. בהרצאה ששמענו לפני הטרק אמרו לנו שמזג האוויר הוא לא סיבה להחליט מתי יוצאים לטרק כי מזג האוויר בפאורטו נטלס (בה ישנו) הוא לא בהכרח זהה למזג האוויר בפארק המרוחק ממנה יותר מ 100 ק"מ. בהתבסס על הנתון הזה הצלחתי לאגור כוחות ולצאת מהמיטה, ולקוות ממש שיהיה לנו מזל עם מזג האוויר. כנראה שהקוסמוס זכר שהוא עוד חייב לנו אחרי שהוא חירבן לנו את שיט הקרחונים והוא סידר לנו מזג אוויר חלומי עם אחלה של ראות. רק ביום האחרון היה קצת טפטופים אבל בקטנה. מה שכן, בשבוע שלפני ירד המון גשם ולכן שביל הכניסה לפארק היה מוצף. אבל אל דאגה, הצ'ילאנים חשבו על הכל. מרחוק ראינו משאית ענק חוצה את האגמון שנוצר מהגשם ומובילה אנשים מצד לצד. להוטים להיות בנגלה הראשונה, נדחסנו במהירות לתוכה כמו כבשים
ואחרי 10 דקות כבר היינו בצד השני של השלולית, משלמים עוד כמה אלפי פסו (אחרי שכבר השארנו כמו עשרות אלפים בכניסה לפארק) להסעה שתיקח אותנו לתחילת המסלול. לאחר טיפוס של כמה שעות התמקמנו לנו במחנה, ועלינו ללא כל המשקל העודף לחזות ביצירת הפאר שנקראת טורס דל פיינה.
למרות שלא היינו צריכים כמעט כלום השכלנו לסחוב גזייה ותיונים ובקור העז ששרר למעלה פינקנו את עצמנו בתה תות (שהוא התגלית האחרונה בתחום התה).
אני לא בטוח שהעליה והירידה היו יותר נוראיות מהירידות הזוועתיות שהיו לנו בטרק בברילוצ'ה, אבל בעקבות ההרצאה ששמענו השכלנו לשכור זוג מקלות שהיו בהחלט הרכישה הכי טובה לקראת הטרק הזה והקלו עלינו המון בעליות ובירידות.
וכמובן שכשנותנים לנו צעצוע חדש אנחנו חייבים לשחק איתו קצת
היום השני היה הארוך והמתיש ביותר וכלל הליכה של כ 26 ק"מ עם כל הציוד על הגב, והשעתיים האחרונות שלו כללו רחצה מלאה של הרגליים בבוץ. אבל גם בו היו נופים עוצרי נשימה וביניהם האגם המדהים הזה שהלכנו לאורכו בערך כל היום.
ביום השלישי התחלנו בטיפוס לתוך העמק הצרפתי (שוב בלי הציוד. החסרון ב W הוא שצריך לחזור הרבה פעמים באותה דרך, שזה משהו שאנחנו ממש לא אוהבים לעשות. היתרון הוא שזה מאפשר להשאיר את רוב הציוד וללכת בלי כמעט משקל על הגב). בדרך ראינו את הקרחון הענק הזה שבאופן מפתיע נקרא הקרחון הצרפתי.
בקצה העמק (אני לא יודע מה הפוזה הזאת אומרת אבל נעמה פשוט התישבה ככה מול החצובה אז חיקיתי אותה)
אחרי טיפוס מאתגר במיוחד, שהלך מעבר לסימונים בשביל ובמפה ולפי דעתי עשינו יותר ממה שהיינו אמורים (אנחנו וכל עם ישראל איתנו) הגענו ממש קרוב לשרשרת ההרים שמקיפה את העמק הצרפתי.
חזרנו למחנה, התקפלנו והמשכנו במסענו בדרך ממש קלילה ויפיפיה אבל עם רוחות של 60 קמ"ש (שוב מזל שלקחנו מקלות).
הדרך למחנה ביום השלישי
לפנות ערב הגענו למחנה האחרון שלנו שהיה חשוף לרוחות עזות אבל בעקבות שפצורי העל שלי לאוהל
לא הרגשנו כלום וישנו כמו תינוקות עד שאיזה גרמני שיכור שבטעות התמקמנו לידו מעד לנו על האוהל ועשה המון רעש גם אחר כך (וגם לאחר התקרית הזו האוהל המשיך לעמוד איתן).
זו הבעיה עם כל המחנות האלה בתשלום. אנשים כאילו באים לעשות טרק אבל אז במחנה יש מיני מרקט ופאב, וזה כבר הופך להיות טיול שנתי ולא באמת טרק, אז אני באופן רשמי ועקרוני סירבתי להצטייד מחדש במיני מרקט וסיימנו את הטרק רק באמצעות האספקה שבאנו איתה ורק אחרי שסיימנו רשמית את היום הרביעי ורק חיכינו לסירה שתוציא אותנו מהפארק (שגם היא עלתה סכום לא מבוטל של אלפי פסו) הרשתי לעצמי להתפנק בפחית קולה זרו שעלתה לא פחות מ 1500 פסו!!! (בערך 11 שקל).
לפני שהלכנו לישון ראינו את השקיעה המדהימה הזו
ונעמה החליטה שהיא חייבת לדגמן את המשקפיים שקנתה במיוחד לדרום אמריקה, אז הנה עוד תמונה קצת יותר מעניינת של אותה שקיעה.
ביום הרביעי השכמנו קום והתחלנו לצעוד נחושים לכיוון הקצה המערבי של ה W. הרוח של 60 קמ"ש היתה נחושה לא פחות כפי שניתן לראות בסרטון.
אווירת סוף הטיול גרמה לכמה ברגים להסתובב לא רק אצלי והנה נעמה משחקת בלהיות כבשה
אחרי 3.5 שעות הגענו לקרחון GREY היפיפה (וזה רק קצה הקרחון! באמת! הוא ממש ענק)
לאחר אפיזודת הטונה ושומרי היערות המנוולים חזרנו עייפים אך מרוצים לשנ"צ באוהל ומשם התקפלנו וחזרנו לביתנו הזמני בפוארטו נטלס.
לאחר 4 ימים שכמעט ולא אכלנו בשר (חוץ מטונה במצב צבירה לא ברור) פינקנו את עצמנו בקומפלטו.
מדובר על לחמניה ענקית שבה יש בשר או עוף או המבורגר, חסה, עגבניה, מיונז ואבוקדו (לא להבהל, נעמה לא אכלה עם אבוקדו), וכמובן שאנחנו מילאנו את הלחמניה גם בקטשופ. כמו שנעמה מגדירה את זה "אוכל MESSY", אבל מדובר על התגלית הקולינרית הכי מוצלחת שלנו מאז ה LOMO SALTADO בפרו.
היות ואנחנו עוזבים מחר את צ'ילה לפרק זמן בלתי ידוע, נעמה פינקה את עצמה במגה פיסטוק (מגה זה השם המקומי למגנום) שהיא מפנטזת עליו מהיום הראשון בצ'ילה (לא היה משהו לטעמי), אבל את זה לא צילמנו.
זהו, תם הפרק הצ'ילאני בטיול, שבתור מישהו שלא אוהב סופרלטיבים אני יכול להגיד שהוא היה היפה ביותר בטיול. מחר אנחנו נוסעים לאושוואיה בנסיעת יום של 14 שעות (השם ירחם), כי למה שהארגנטינאים והצ'ילאנים יפתחו את הגבול בלילה בשבילנו?
נמשיך לדווח מהעיר הדרומית בעולם, אבל עד אז... היו שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה