סניור טוריסטה דה ישראל

אזהרה - הפוסט הזה ממש, אבל ממש ארוך, ונעמה גם טוענת שהחלק הראשון שלו ארוך ומייגע, אבל באומנות כמו באומנות - יש דברים שחייבים להכתב. בכל אופן, קרה הרבה בשבועיים האחרונים, ואינטרנט לא היה נגיש במיוחד. אז אל תגידו שלא אמרנו.

הפוסט מוקדש לראול (המכונה "ררררררראול!"), הבן אדם הכי חמוד (ומוזר) בפטגוניה.
אבל לפני שנספר לכם על פגישתנו ההזויה עם ראול, נתחיל ונספר איך כמעט וכל זה לא קרה...
סיפורנו מתחיל באל בולסון, העיר הדרומית ביותר באיזור האגמים הארגנטינאי. עוד כמה פרטים לא חשובים עליה מספרים שהיא עיר של היפים, ומוכרים בה כל מיני דברים אורגנים ששומרים על הסביבה וכאלה שטויות.
עוד פרט מאוד חשוב על אל בולסון הוא שהיא המקור של גלידת חאוחה האגדית, ויש להם גם מסעדת חאוחה גם בית קפה וגם מפעל שוקולד בנוסף לגלידריה.

250 גרם של טעם גן עדן


אנחנו בכלל באנו לשם בשביל לעשות טרק ששמענו עליו מזוג שפגשנו בפוקון, וזו הסיבה שלא שכרנו רכב בברילוצ'ה (מה שהתברר כטעות בדיעבד).
נכנסנו לקלאב אנדינו המקומי (שזה כמו החברה להגנת הטבע) ובררנו על האופציות.
בגלל שקצת היינו עייפים עדיין מהטרק האחרון החלטנו ללכת על טרק קליל ללא לינה - רק 25 ק"מ.

יצאנו לטרק מוקדם בבוקר וביקשנו מהבחורה בהוסטל שרק תשאיר לנו מים לקפה, כמובן שבבוקר לא היה עם מי לדבר, ומאוחר יותר כשנעמה אמרה לה שלא היה לנו קפה בבוקר היא השיבה בלי להתבלבל "כן, כי לא דפקתם לי על הדלת". יש לה מזל שיום אחרי היא כן הכינה ארוחת בוקר, אחרת הייתי דופק על כל הדלתות בהוסטל וגם מצלצל בפעמון (אני מתנצל הארגנטינאים מוציאים את הערס שבי).
בגלל שלא שתינו קפה של בוקר, שזה כמו דלק לנעמה, עצרנו באיזה אתר קמפינג בדרך ושתינו קפה מתיונים.


האמת שהיה באמת טרק קליל ולא מי יודע מה מרהיב, שבעיקר מה שהיה יפה בו זה הנהר הכחול הזה שזרם לאורכו.


בנוסף לאורך כל הטרק ליווה אותנו הכלב שימי (השם בחסות נעמה) שהראה לנו את הדרך.


מבולסון לקחנו אוטובוס לעיירה הארורה אסקל.
כבר בכניסה לתחנת האוטובוס נחשפנו להקטנת הראש המקומית. משום מה הם החליטו להעביר את התיקים של כל מי שירד מהאוטובוס במכונת שיקוף. לא יודע מה הם חיפשו (אולי סמים, בכל זאת אל בולסון היא עיירה של היפים). המוצ'ילות הגדולות שלנו לא נכנסו למכונת השיקוף אז הם פשוט ויתרו על הבדיקה שלהן, אפילו לא ביקשו מאיתנו לפתוח אותן - לא יאומן.
עם הגעתנו, ישר רצנו לחפש רכב לשכור בשביל לעשות את הקרטרה אוסטרל בצ'ילה. לא יודע מי המליץ לשכור רכב באסקל, יש שם כולה 5 סוכנויות רכב, שכמעט בכולן אין רכבים, ובטח שלא רכבים עם אישור מיוחד למעבר לצ'ילה. על סף יאוש נכנסנו לסוכנות אמיסי (או אמיצי או אמיצ'י) ופגשנו בחור נחמד בשם ריקרדו שאמר לנו שיש להם גם GOL (קוראי הבלוג הקבועים יודעים שכבר יש לנו נסיון בנהיגת שטח עם הרכב החמוד הזה), וגם רכב 4X4 שלשניהם יש אישור מעבר לצ'ילה רק שהוא לא בטוח אם הם יחזרו ביום שאנחנו רוצים לשכור אותם וביקש שנחזור ב 6 בערב ואז הוא ידע. מה שהיה מדהים זה שהחברה לא ביקשה קנס על החזרת רכב באל קלפטה (שזה מאד חשוב בשביל לא לנסוע 20 ומשהו שעות באוטובוס), משהו שבכל חברה אחרת מבקשים, ואנחנו כמובן לא שאלנו.
חזרנו ב 6 והוא לא היה ואז אמרו לנו לחזור ב 7 וגם אז חיכינו לו כמעט שעה.
כשריקרדו סוף סוף הופיע, חביב כתמיד, הוא עדיין לא ידע אם יהיה רכב (למרות שכמעט בטוח שיהיה) אבל הוא נזכר שיש קנס החזרה באל קלפטה (רק שהוא לא יודע כמה הוא). היות ויום אחרי זה היינו אמורים להיות בטיול כל היום הוא הבטיח להשאיר הודעה בהוסטל שלנו (שבעלת ההוסטל היא חברה טובה שלו, למרות שהיא מעולם לא שמעה עליו). ואם יש רכב הוא יחכה לנו במשרד אחרי שעת הסגירה.
קצת חוששים אך מלאי תקווה יצאנו למחרת לסיור שלשמו הגענו לאסקל, בפארק נשיונל לוס אלרסס.
אלרסה זה סוג של עצים שגדל המון המון שנים, אז אחרי שנסענו שעתיים וחצי בשתי סירות (באגמים שאח"כ היינו צריכים לחזור בהם) הגענו לשמורה שאפשר לראות בה את העצים המיוחדים האלה, ואחרי שהסתובבנו בסיור מודרך ודי משעמם לטעמי (אני בכלל התלהבתי מהצבע של הנהר שזרם שם ולא מהעצים)


הגענו ל"סבא", אלרסה בן 2600 שנה.

בסה"כ היה נחמד אם כי ארוך מדי.
חזרנו די מאוחר לעיר ורצנו לסוכנות הרכב (היות וריקרדו לא השאיר שום הודעה), וגילינו שפספסנו אותו בכמה דקות אבל מי שהיה שם אמר שיש לנו GOL שמחכה לנו למחר ושנבוא מחר ב 9 בבוקר.
למחרת ארזנו את התיקים ליציאה ובחשש קל (ומוצדק) אך בתקווה גדולה התיצבנו באמיצ'י כבר ב 8:50.
ריקרדו כמובן לא היה שם אך המנהלת שלו היתה.
אמרנו לה שאמרו לנו שמחכה לנו רכב למעבר לצ'ילה, ושדיברנו עם ריקרדו. היא היתה קצת מופתעת ולאחר בירור טלפוני היא אמרה לנו משהו כמו "תשמעו, ריקרדו לא באמת יודע מהחיים שלו. יש רכב אבל הוא לא למעבר לצ'ילה והרכבים שכן יכולים לעבור לצ'ילה - אחד מושכר עד סוף החודש והשני לעוד שבוע."
אם הספרדית שלנו היתה יותר טובה היינו נכנסים באם-אמא שלה על החוסר מקצועיות שלהם. היא כנראה הרגישה קצת לא נעים והתקשרה פחות או יותר לכל הסוכנויות האחרות באסקל שגם להן לא היה רכב כמובן. היא עוד קצת בלבלה לנו את המוח על כמה זה מורכב להשיג אישור מעבר לצ'ילה, כאילו שזה מעניין לי את הת...
יצאנו מהסוכנות והגלגלים במוח התחילו לעבוד "מה עושים? מה עושים?".
לאחר המצאת אלפי רעיונות יצירתיים שכללו תכנון לנסוע לקלפטה, בשביל לעשות את הקרטרה הפוך, ועד לעשות את הקרטרה במיניבוס עם עוד 20 אנשים, מצאנו אינטרנט (שזה גם משהו חריג בנוף האסקלי) והוצאנו עשרות מספרי טלפון של חברות השכרת רכב בברילוצ'ה ואל בולסון. כמובן שבאינטרנט לא היה טלפון אז אחרי חיפוש מצאתי גם טלפוניה והתקשרתי לכל החברות האלה ולמרות שדיברתי איתם בספרדית מעולה, עדיין לאף אחת מהן לא היה רכב. רק ב 2 סוכנויות היה רכב: באדג'ט, שהשם שלהם לגמרי הפוך מהמחיר המטורף (שם רצו פי 3 מכל חברה אחרת), וחברה מקומית בשם קורנטוסו (שהיתה מאד מומלצת ע"י ישראלים), שאמרו לי להתקשר בצהריים ואולי יהיה להם רכב אבל יש מינימום השכרה של 10 ימים (אנחנו היינו צריכים 6) והם רוצים הרבה מאד כסף ובמזומן ומראש (כמובן, הרי בארגנטינה בכל מקום רוצים 10% עמלה על אשראי).
בצהריים התקשרנו והתברר שאכן יש רכב. לאחר השימוש באלגוריתם הפלא שלי "על מה נתחרט יותר אחר כך?" החלטנו ללכת על האופציה השלמנית (המושג יוסבר בהמשך) ולחזור 340 ק"מ צפונה לברילוצ'ה עוד באותו היום ולקחת את הרכב למחרת בבוקר.
עוד באותו ערב מצאנו את עצמנו קורבנות לכלכלה הלא חופשית הארגנטינאית שלא מאפשרת למשוך מכספומט יותר מ 100 דולר למשיכה. אולי הם חושבים שזה יגביל את הצריכה אבל מה שזה בעיקר יוצר זה תורים באורך הגלות לכספומט.


כשהייתי בטירונות היה אסור להוריד אנשים ליותר מ 30 שכיבות שמיכה רצוף. כמובן שהמכים האינטיליגנטים מצאו דרך עוקפת: "פול 30! קום תן לי הקשב ואל פול עוד 30 קום ותן לי הקשב!" (מזל שהייתי פטוריסט). גם אני למדתי את השיטה וב 11 בלילה עמדנו בכספומט והוצאנו 100 דולר, נתנו הקשב ועוד 100 דולר, עד שהגענו לאלפי הדולרים המבוקשים. אמנם חברת האשראי שלי התעשרה רבות ב 4% עמלה על כל משיכה, אבל לאחר שסיימתי תואר ראשון אני יודע שזה פחות מ 10% שהארגנטינאים היו מתעשרים על חשבוני אם היינו משלמים באשראי.

שלמן (הגייה במלעיל כמו סלמן) הוא כינוי הגנאי של המטיילים הישראלים למי שיש לו כסף ולא מפחד להשתמש בו.
עד כה בטיול לא ביצענו יותר מדי מהלכים שלמניים, וגם לא התכלבנו. חיינו על הגבול הדק שבין השניים. אבל ארגנטינה וצ'ילה הוציאו מאיתנו את השלמנות. אז לאחר שהזמנו כבר 2 טיסות פנים, היינו מוכנים להשכרת הרכב שעלתה בערך פי 3 מהן...
בבוקר בקורנטוסו הציעו לנו מפלט מהשלמנות בדמות 3 חבר'ה שמסתבר שויתרו על הרכב ולכן אנחנו זכינו מההפקר, אבל עכשיו התחרטו ורוצים להצטרף אלינו. למרות שזה היה חוסך 60% מהמחיר המטורף ושהיה מקום לכולם ברכב, החלטנו שלא למכור את החופש שלנו בעד שום מחיר ויצאנו לדרך לבד. מה שכן, בשביל להשוות קארמה עם כל האנשים שנתנו לנו טרמפים, אספנו די הרבה טרמפיסטים בדרך (עכשיו הקוסמוס חייב לנו קצת קארמה).

הקרטרה אוסטרל בתרגום מילולי היא "הכביש המהיר הדרומי" בצפון פטגוניה הצ'ילאנית, והיא מפורסמת בעיקר בגלל הנופים המרהיבים סביבה שגרמו לנעמה לזכות את צ'ילה בתואר "המדינה היפה בטיול".
לאחר שעות רבות של חזרה על הדרך מברילוצ'ה לאסקל בפעם השניה עברנו סוף סוף את הגבול לצ'ילה (הפעם המגבניקים היו זרקנים ואם היינו רוצים היינו מעבירים כמה פירות שבא לנו), ולאחר כמה שעות וכמה טרמפיסטים חלפנו על פני וייה סנטה לוסיה, העיירה הראשונה בקרטרה (יותר כמו 3 בתים), וכיוון שהמרחק לעיר הבאה היה רחוק והתקרבנו לחשיכה החלטנו לעשות קמפינג על גדת נהר פוטולפו (חייבים להגיד את זה במבטא צרפתי זה נורא מצחיק) עם 3 המטיילים שאספנו בדרך.


ותודה לחברת קנור על מרק הדלעת שמזין אותנו בכל ערב

בבוקר השכמנו קום מוקדם ושמנו פעמינו לכיוון פויווואפי והקרחון התלוי שנמצא 20 ק"מ דרומית לה.
בדרך המשיך ללוות אותנו הנהר היפה הזה

וגם פגשנו כמה חיות מקומיות.

סוג של שפן גדול עם אוזני ארנב שאין לנו מושג איך קוראים לו

הקרחון התלוי

משם המשכנו בנסיעה מאד ארוכה לעיר קאוויקה (לשם שינוי זו באמת עיר), ועל הקרטרה מה שאפשר לאמר זה: איזה כביש מהיר ואיזה נעליים?!?! דרך עפר משובשת וצרה שלא ברור איך הקנגו שלנו התמודד איתה בגבורה.

איזור קאוויקה סיפק הפוגות קלות בעפר למקטעים של PAVIMIENTO מהסוג הזה

בקאוויקה לא היה יותר מדי מה לעשות, מה שכן מצאנו גז (שזה משהו שהיה מאד קשה למצוא עד אז), וגם השתמשנו בעובדה שהיה לנו כיור ועשינו כביסה והשתמשנו בקנגו שהפך לבית השני שלנו לייבוש

ביום למחרת יצאנו לכיוון וייה סרו קסטייו (הר הטירה)

וממנו המשכנו בדרך החתחתים להקיף את אגם חנרל קאררה

עוד נופים משתנים ומרהיבים

מי הנהג שבתמונה? בין הפותרים נכונה יוגרל ספר לונלי פלנט של צ'ילה

כפי שבודאי הבחנתם נעמה אוהבת לחבק עצים (אני חושב שזה מחבר אותה לטבע)

הר למכירה (הבדיחה בחסות נעמה)

ממלאים דלק יקר בעיירה נידחת ששכחתי את שמה

לבסוף הגענו לפוארטו ריו טרנקילו ושם גילינו את אופציית הלינה בקמפינג מסודר. משלמים 15 שקל לבן אדם ויש מקלחת, מטבח וגם זכינו לשים את האוהל מתחת לעץ דובדבנים

החסרון בלינה בחצר של מישהו זה הצורך לחלוק את השטח עם חיות המשק שלו.

אני לא יודע מי המציא את המיתוס שתרנגול קורא רק בבוקר - חצי לילה הוא לא נתן לנו לישון.

בבוקר לקחנו שיט למערות השיש - אחד הדברים המדהימים בקרטרה. היה קשה לבחור מתוך עשרות התמונות שצילמנו שם.

מריו טרנקילו (שהאגם שם בכלל לא טרנקילו והשיט חזרה מהמערות היה די סוער) המשכנו להקיף את אגם חנרל קאררה עד לצ'ילה ציקו שנמצאת על הגבול עם ארגנטינה.

האגם מזוית אחרת

עוד לגונה ורדה (ירוקה)

חצינו את הגבול לארגנטינה ונסענו עוד כמה עשרות קילומטרים בכביש טוב לכיוון פריטו מורנו (לא הקרחון המתנפץ אלא עיירה שמרוחקת ממנו כ 800 ק"מ).
בכניסה לעיירה ראינו שלט שהיה כתוב עליו "קמפינג ראול - בית חם לישראלים". זה לא שרצינו לפגוש ישראלים אבל בדרך כלל מקומות לישראלים מצטיינים בהיותם זולים. חנינו מחוץ לבית ועוד לפני שיצאנו מהאוטו קידם את פנינו אדם הזוי ובהתלהבות קרא לנו "סניור טוריסטה דה ישראל" (מר תייר מישראל) ושפך בפנינו עוד אלפי מילים בעברית. מכיוון שהקמפינג אצלו היה מאד זול (10 פסו לבן אדם שזה עשירית ממחיר חדר באל קלפטה), וגם נראה נחמד (היה לו דשא משובח), למרות הרתיעה הראשונית החלטנו ללון אצלו.
מה אני אגיד לכם, אנשים טובים באמצע הדרך. ראול הוא בן אדם בן 64 שמדבר נורא מהר ומצחיק וממש אוהב ישראלים ולכן לוקח מהם מחיר הרבה יותר זול מכל תייר אחר. הוא התאהב בנו עוד לפני שראה אותנו וכיבד אותנו באסאדו, פיצה, ודובדבנים מלוס אנטיגואס שהם ממש טעימים, וכמובן מאטה (שתיכף נדבר על התופעה הזו), הכיר לנו את כל המשפחה שלו (ובמיוחד הנכדה שלו שחופרת במוח ולא נותנת מנוח), כל הזמן רצה לשבת איתנו ולדבר איתנו, ובסוף בכלל לא רצה אפילו לקחת מאיתנו כסף (אבל התעקשנו ושילמנו לו).

זה מאד חריג לפגוש מישהו כזה, אחרי שבאינטראקציות שלנו עם הארגנטינאים הם לא היו נחמדים במיוחד. אז כהוקרה נעמה העניקה לו את כל המתנות שהיא הביאה מהארץ (חמסות, מגן דויד), וגם לימדה אותו עוד כמה מילים בעברית (למרות שהוא כבר יודע המון). שוב אנחנו מתנצלים על האיכות, אנחנו בטוחים שתהנו גם ככה



בואו נקדיש רגע לתופעה הזו שנקראת מאטה.

מאטה זה תערובת עלי תה (או כך לפחות הם טוענים) ששמים במין פינג'ן ושופכים לתוכה מים רותחים ואז שותים עם קש מיוחד ממתכת.

הכל נשמע בינתיים סולידי, אבל אני עליתי על הארגנטינאים וגיליתי שבעצם מדובר בדרך מתוחכמת ללגליזציה של סם ממכר ומסוכן.

קודם כל העלים האלה נראים כמו גראס, והם מסתובבים כמו מסוממים ברחוב עם הכוס הזאת ותרמוס של מים חמים שהם חובקים כמו תינוק,

ועוצרים לתדלק בתחנות דלק (אני לא צוחק בתחנות דלק יש מכונת מילוי מים חמים ב 1 פסו), ואז הם מעבירים את זה מאחד לשני כמו באנג (הקש הזה עובר בכל כך הרבה פיות לא ברור איך כולם לא נדבקים בהמון מחלות), והם לא יכולים בלי זה. זה גם מר ומגעיל, מה שאומר שאם הם עדיין שותים את זה בטח יש בזה משהו ממכר, בקיצור עם של מסוממים.

נעמה גם כן מנסה (שימו לב לאישונים המורחבים...)

גם אני טעמתי אבל לא לקחתי לריאות...

מפריטו מורנו יצאנו דרומה בדרך 40 הארגנטינאית שלוקחת את הקרטרה בסיבוב מבחינת קושי נהיגה. הדרך אמנם לא מספקת נופים מרהיבים כמו הקרטרה אלא מדברית ומשעממת ברובה, אבל היא סיפקה לנו מפגש עם כמה חיות חדשות שלא נתקלנו בהם עדיין.

הגוואנקו - חיה חמודה ממשפחת הלאמות, אלפקות והויקוניות

סוג של עוף מצחיק שמזכיר את היען (אלה רק תינוקות האמא הספיקה לברוח מהתמונה)

11 שעות ו 700 קילומטר מאוחר יותר הגענו לאל קלפאטה, מעוז הישראלים והמחירים הגבוהים.
ברוב הטיול עד ארגנטינה טיילנו לא ממש בעונה, כמו שאומר צדי "ליד", ולכן נהנינו ממחירים זולים יחסית ושילמנו במזג אוויר הפכפך משהו.מהרגע שנכנסנו לארגנטינה והתחלנו לטייל בעונה המחירים קפצו אבל לא ירד גשם בכלל. עד אתמול.

הגענו לאל קלאפטה ולאחר מחקר גילינו שהמחיר בכל ההוסטלים זהה והוא סופר יקר. בקור והרוחות שיש פה לא נפתח אוהל, אז שילמנו. לעומת זאת, הקוסמוס שכח כנראה שהוא חייב לנו על הטרמפיסטים, וגם שאנחנו מטיילים בעונה והרביץ עלינו יום גשום, אבל מה זה גשום? לא טפטוף - אם כל הסערות בדיוק ביום שיצאנו לשיט קרחונים. מילא שאנחנו משלמים מחירי עונת השיא לפחות שנהנה ממזג אויר של העונה. ומה הכי מרגיז? שהיום, יום אחרי השייט שאנחנו ביום מנוחה, השמיים בהירים.

אולי נחפזנו והיינו צריכים לבדוק את מזג האוויר מראש... עוד לקח למחברת. לא נורא, בטיול של 4 חודשים מותר לטבע לפשל ביום אחד.

למרות מזג האוויר המחורבן הצלחנו להנות מהתופעה המדהימה הזו של הקרחונים.

האופסלה

קרחון ספגציני

פריטו מורנו המפורסם (הקרחון המתנפץ, שבכלל התנפץ בפעם האחרונה לפני חצי שנה)


סתם חתיכת קרחון צף יפיפה (אחת מני רבות)

ביי ביי