בחלק הדרומי של איסלה גרנדה, שאפשר להניח ע"פ השם שהוא הגדול מבין האיים, שוכנת העיר אושוואיה, שלטענת הארגנטינאים היא העיר הדרומית ביותר בעולם, אם כי נראה לי שקראתי איפה שהוא שזה לא נכון ויש עיר צ'ילאנית יותר דרומית, וזה אכן מאד אופייני לארגנטינאים לא לספור את הצ'ילאנים ולהתייחס לעצמם כמרכז העולם.
מפרץ BEAGLE שלחופו שוכנת אושוואיה
באושוואיה אין יותר מדי מה לעשות, וזה התאים במיוחד למצב הרוח שלנו. אחרי חודש וחצי של טרקים ובמיוחד 80 הק"מ של הטורס דל פיינה, הרגשנו שאנחנו צריכים קצת מנוחה. מה גם שמזג האויר פה, בשיא הקיץ, די מזכיר את החורף בארץ - השמיים כל הזמן מכוסים עננים, ומדי פעם יורד גשם. השמש טורחת להציץ לפעמים ולחמם קצת, אבל רוב הזמן היא ביישנית ומסתתרת מאחורי העננים.
אני יודע שאושוויה היא מקום שהרבה מטיילים פוסחים עליו, או בורחים ממנו מהר, ואפשר להבין את זה, אבל דווקא אצלנו הסיפור שונה קצת.
זה לא סוד שאני לא אוהב את הארגנטינאים. אם זה הופיע במרומז בבלוג, אז מחוצה לו זה הרבה יותר מוחשי, בלשון המעטה. אבל דווקא השהות באושוואיה הצליחה לשנות קצת את היחס שלי למדינה (שניה לפני שאנחנו עוזבים אותה).
זה התחיל במקום שבו ישנו (שם זה תמיד מתחיל - נקודת המפגש הראשונית עם אנשי המקום). ע"פ המלצה שקיבלנו באופן עקיף מישי, שלא ממש מכיר אותנו, אבל הוא חבר של וייסר (שזה מספיק), הזמנו מקום בהוסטל של חביאר. הזכרת שמו של ישי כבר הורידה מעט את המחיר (וייסר, תמסור לו תודה) והעובדה שנשארנו שם 6 לילות הורידה אותו אפילו עוד יותר. ישנו בחדר שהוא כמו דירה וזה אפשר לנו לבשל לעצמנו. חוץ מהערב הראשון בו הגענו, בכלל לא אכלנו בחוץ.
פריצת דרך קולינרית - מבשלים סטייקים
ואז אוכלים אותם, כמובן עם יין צ'ילאני משובח
השף סטפני בישלה חזה עוף מוקפץ על מצע חסה שלא היה מבייש מסעדת גורמה
אבל כל זה כלום לעומת חביאר, שהוא בן אדם מקסים ונחמד. חוץ מזה שהוא עשה לנו מחיר טוב, הוא הציע לנו את האופניים שלו, מכונת הכביסה, וכל ארוחת בוקר ניהל איתנו שיחות נפש בספרדית (אשכרה אף פעם לא ישבנו שעה ליד שולחן לארוחת בוקר), הסביר לנו מושגים שלא הבנו בשירים של MANA, והיה זמין לכל דבר שרק נרצה ממנו.
לא מפליא שהעיר הזו הצליחה לשנות את היחס שלי לארגנטינה - רוב הדברים שאני לא אוהב בארגנטינה כמעט ולא קיימים פה.
נתחיל מהאנשים, שבניגוד לחוסר הסובלנות שמאפיינת את הארגנטינאים, הם מאד סובלנים, ואפילו מחפשים סיבה לנהל שיחה. נעמה אומרת שזה בגלל שהם בודדים. אפשר להבין את זה. בכל זאת, סוף העולם. חוץ מחביאר (שרק היה צריך לתת לו סיבה וכבר היה פותח איתנו בשיחת נפש), נכנסנו יום אחד למאפיה ונעמה בסה"כ אמרה "4 לחמניות מלחם מלא" בספרדית. זה היה מספיק בשביל המוכרת להרעיף מחמאות אין ספור על הספרדית המעולה שלנו ולפתוח איתנו בשיחת נפש נוספת על החיים שלה ועל הטיול שלנו בארגנטינה. המקום הוא מקום של תיירים, ורובם כנראה לא מדברים ספרדית, כך שכשמישהו יודע קצת יותר ספרדית, זה כנראה מאד מרשים את המקומיים (או ששוב הם רק מחכים לתירוץ לפתוח בשיחה עם מישהו).
חוץ מהמקומיים הנחמדים, העיר היא עיר ללא מכס, וזה אומר שיש בה לא מעט מציאות. בקבוק ג'נטלמן ג'ק שעולה בדיוטי פרי 50 דולר עולה כאן 100 פזו (110 ש"ח), וליטר פרנג'ליקו ב 60 פזו (אל תתחילו להתלהב אני יכול לסחוב רק 15 קילו בטיסת פנים). אז ברוח המקום נעמה קנתה נעלי נייק חדשות וג'ינס, ואני גם צ'יפרתי את עצמי בג'ינס ב 80 פסו, ואולי מאוחר יותר בזוג נעליים משל עצמי...
חוץ מהמחירים ללא מכס, בגלל שהעיר מוכוונת לתיירים (ספינות ענק של 3500 איש נכנסות ויוצאות מהמפרץ ונראות כמו איזה גוף זר בנוף), בכל מקום מקבלים פה כרטיס אשראי (שזה מאד חריג בארגנטינה), וגם הסייסטה המעצבנת לא ממש באה לידי ביטוי. בעצם זה ממש כמו חופשה באילת, רק שקר.
בשביל להשלים את המהפך בגישה, גם מצאתי פה ספר שמיועד לגרינגוס ומסביר על הסלנג והתרבות המקומית, וגם על תרבות המאטה. הם עדיין מוזרים אבל אפשר יותר לסמפט אותם.
למרות שהיינו במוד מנוחה, ב 5 הימים שלנו פה בכל זאת עשינו כמה דברים:
ניצלנו הפוגה קצרה בגשם והלכנו לראות את קרחון מרטיאל. הקרחון הוא שקר גדול כי זה בכלל לא קרחון - סתם ערימת שלג,
אבל הנוף שרואים מלמעלה מאד יפה,
וגם הפעלנו קצת את הגוף אז מה טוב.
ביום אחר נסענו בטיול מאורגן (שהיה דווקא מאד יקר) לראות פינגווינים. בדרך ראינו קבוצת עצים שבגלל שהם כנראה ספגו יותר מדי רוח בחייהם הם קיבלו צורה שגורמת לחשוב שהתמונה צולמה ברוח (למרות שלא היתה רוח).
הפינגווינים עצמם מאד חמודים, אם כי מסריחים משהו, וגם להם עשינו מאות תמונות. קבלו מדגם מתומצת:
ים של פינגווינים
אמא וילד (הילד זה ההוא עם התספורת המיוחדת)
מצעד
בשביל שנוכל להגיד שעשינו קצת פעילות פיסית, נסענו (גם כן בהסעה מאד יקרה. הם מקפידים להוציא מהתיירים כל פסו שיש להם) לפארק הלאומי טיירה דל פואגו ושם עשינו שני מסלולים קלילים לאורך החוף.
למרות שלא החתמנו את הדרכון, זה מתועד - גם אנחנו היינו בסוף העולם
אבנים מכוסות במולים על קו החוף
ישראלים מכוסים בפליזים על אותו קו חוף
אבל הדבר הכי חשוב שלמדנו באושוואיה, זה שאם אתם רוצים לעשן באוטובוס, עדיף לעשות את זה בצד ימין.
עד כאן להפעם,
להתראות בבירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה