ימים אחרונים ביבשת

בשעת ערב נחתנו בבירה הארגנטינאית העונה לשם "בואנוס איירס", שבתרגום מילולי זה "אוויר טוב". אולי השם הזה מתאר מצב רצוי, אבל בטח שלא מצוי, היות והאוויר האביך והמחניק בעיר רחוק מההגדרה שלי למשהו טוב. כל כך אביך ולח בעיר הזאת שזה אפילו גורם לגשם בשיא הקיץ ממנו נמלטנו לתוך אולם קולנוע ובילינו אחה"צ חביב בצפיה בסרט "מארלי ואני" (מומלץ בחום לאוהבי כלבים וג'ניפר אניסטון).
הגענו להוסטל שלנו ונכנסנו לחדר שבסה"כ נראה סבבה, אם כי המיקום שלו היה בעייתי (ממש מעל הבר, כשהאקוסטיקה בהוסטל לא משהו), ואת זה לצערי גיליתי ב 2 בלילה כששירת השיכורים מהבר לא נתנה לי מנוחה עד 4. לנעמה באופן מפתיע זה בכלל לא הפריע.
זה לא נעים להודות, אבל בטיול הזה נחתה עלי ההכרה שאני זקן. בלילה, במקום לצאת למסיבות אני מעדיף לישון. באחת ההסתובבויות שלנו בעיר ניגש אלינו בחור בשם אביחי (שאני בטוח שקראתי עליו איפשהו בתור "אביחי היחצ"ן") והזמין אותנו למסיבת AFTER OFFICE שמתחילה "מוקדם". הרעיון שלי למוקדם היה 8-9 בערב אבל מסתבר שהמסיבה הזו מתחילה ב 11 בלילה (בדרך כלל המסיבות בעיר לא מתחילות לפני 2 בלילה). הסתכלתי עליו במבט של "תגיד לי, אתה לא רואה שאני זקן?" וסרבתי בנימוס.
את הימים בבואנוס איירס העברנו בשוטטות באתרי העיר, וכמובן גילינו את גלידת "פרדו" המצוינת ואת רשת בתי הקפה / חנויות אלפחורס "הוואנה" שנמצאת בכל חור בעיר.

בבית הקברות בו קבורה אווה פרון (לא כזה מלהיב, סתם רציתי שתראו איזה שווה אשתי)


נשים משתזפות בשמש המטורפת באחד הפארקים

ממממ..... טעים!

באחד הערבים התלבשנו במיטב מחלצותינו (ג'ינס וחולצה שחורה, מה לעשות בכל זאת אנחנו תרמילאים) ושמנו פעמינו לקצה השני של העיר ל"סניור טנגו". המופע, שהוא הכי מומלץ לפי ה TOURIST INFORMATION, הכיל מעט מדי ריקודים לטעמי ויותר מדי שירה וקטעי סטנד אפ של המנחה שקצת נראה כמו הגרסה הלטינית של יהודה ברקן בצעירותו.



כמה ערבים מאוחר יותר הלכנו למופע טנגו נוסף, מופע FUSION, מה שהיו מכנים ב"נולד לרקוד" "טנגו לירי", שעלה חצי מחיר והיה מוצלח הרבה יותר לטעמי. מי שמכיר אותי טוב יודע שאני לא אדם תרבותי במיוחד, אבל אני חייב להודות שדי נהניתי מהעניין.

בשישי בבוקר עלינו על טיסה לאיגואסו, ונחתנו למזג האוויר הכי סוער שהיה לנו בכל הטיול. ב 50 מטר שרצנו מההסעה לכניסה להוסטל הצלחנו להרטב באופן מוחלט, ונעמה גם הצליחה לטבול את הנעלים החדשות שלה בשלולית. שוב פעם, מה זה השטויות האלה גשם באמצע הקיץ?!?!? (וזה אחרי שהתחזית אמרה 10% סיכוי לגשם).
הגשם נמשך עד 4 אחה"צ וכשהיה נראה שיתכן וכבר לא נראה את המפלים (אפילו חשבנו להזיז את הטיסה חזרה לבואנוס איירס אבל לא יכלנו כי השגנו אותה במחיר מציאה שלא מאפשר כל שינוי) הגשם נחלש. ניצלנו את ההפוגה הזו וטסנו לצד הברזילאי של הפארק.
אני בדרך כלל לא מתלהב ממפלים, אבל הדבר הזה פשוט מרשים, ולצערי (ובעיקר לצערכם) שום מצלמה לא יכולה לתפוס את מה שהעיניים רואות.



קואטי (קרוב משפחה של הרקון)


בבוקר למחרת השמש זרחה כאילו בכלל לא היה גשם אתמול (ביום הזה התחזית אמרה 80% גשם). ויצאנו לצד הארגנטינאי.



"הגרון של השטן" (היה טוב אם הוא היה בולע כמה מאלפי התיירים שפוקדים את האיזור)


חשוב מאד - לא להשפריץ מים על הטלפונים

מטרתן היחידה של התמונות הבאות היא לטפח את האגו שלי בתור צלם-על

אני לא אכנס להשוואות איזה צד יותר יפה, לפי דעתי כדאי לבקר בשניהם. מה שכן, ללא ספק היה לנו מזל עם התחזית.

אומרים שאין לראות כמו משחק כדורגל בבואנוס איירס, וכמובן שהמשחק הגדול מכולם הוא של שני המועדונים הגדולים והיריבים "ריבר פלייט" ו"בוקה ג'וניורס". לנו היה רק יום ראשון אחד בעיר ובוקה שיחקו בחוץ אז החלטנו ללכת למשחק בית של ריבר.

האווירה ביציעים היתה מדהימה, כיאה למשחק כדורגל ארגנטינאי, אם כי מה שקרה במגרש היה פחות מעניין והקבוצה המקומית שיחקה די גרוע. במחצית השניה הצליחו המארחים סוף סוף לנצל את העובדה שהאורחים ב 10 שחקנים ובדקה ה57 הצליחו לעלות ליתרון.

12 דקות מאוחר יותר הגיע השני והחגיגה ביציעים הלכה והתעצמה.

אני לא יודע אם מתוך שאננות או עייפות, אבל האורחים הצליחו לצמק את התוצאה כעבור 10 דקות, וכנראה שריבר הם קצת כמו נבחרת ישראל כי הם הצליחו לספוג את השוויון בדקה ה 90.

קצת התאכזבתי בשביל הקבוצה שלי, אבל בכל זאת זכינו לראות 4 שערים במשחק שזה מרשים. מה גם שזכינו לראות את אוהדי הקבוצה שלנו שרים שירי הלל מגניבים ושמחים, וכעבור כמה דקות מתעניינים באנטומיה של האמא של השוער. גם נעמה, שזו היתה הפעם הראשונה שלה במשחק כדורגל, הפגינה בקיאות רבה: "הם לא יורדים להתקפה!" אבל אחד הדברים שהכי הלהיבו אותי היה השופט. במשחקים ברמה הזאת הוא לא יכול להרשות לעצמו שבבעיטות חופשיות השחקנים יתחילו להזיז את הכדור מהמקום שצריך לבעוט בו או שהחומה תגנוב כמה מטרים, אז הוא פשוט הסתובב עם ספריי שלג כזה של יום העצמאות (אלה שהוציאו מחוץ לחוק בארץ) ובכל בעיטה חופשית סימן עיגול קטן סביב המקום של הכדור, וקו שהחומה צריכה לעמוד מאחוריו. הספריי נספג בדשא ונעלם תוך כמה דקות - גאוני!

אבי לוזון - לתשומת לבך

חזרנו מהמשחק ונכנסנו לאכול משהו במקום ששידרו בו את המשחק של בוקה (ומסתבר שבכלל רוב האנשים במרכז בואנוס איירס אוהדי בוקה. אפילו מראדונה שיחק שם). אני בכלל שכחתי שאני עם חולצת "ריבר" שקניתי בשביל המשחק, שזה יכול להיות מסוכן, אבל זה הסתיים בזה שאחד המלצרים אמר לי בעברית "ריבר קטן, בוקה גדול" ובזה שלא קיבלנו צ'ימיצ'ורי - היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. אחרי שבוקה ניצחו במשחק החוץ שלהם, רכשתי גם חולצת בוקה (שלא יהיה משוא פנים).

יום לאחר מכן נסענו לטייל בשכונת בוקה (ביתם של הבוקה ג'וניורס) שהיא שכונת עוני, וידועה כלא ממש בטוחה לתיירים. בדרך נעמה אמרה לי להתמרח בקרם שיזוף באוטובוס, כדי שלא נראה יותר מדי כמו תיירים. כשירדנו מהאוטובוס גילינו שמדובר במקום הכי תיירותי בבואנוס איירס (ואחד היפים והצבעוניים בה), כשכל הרחוב מלא בתיירים, ואטרקציות לתיירים, ומסעדות עם מלצרים שמדברים בכל השפות (גם עברית) במיוחד בשביל התיירים. הרגשנו קצת מטופש, אבל נשארנו ברחוב וחצי התיירותיים, כי שאר האיזורים כנראה קצת יותר מסוכנים.

נעמה נכנסת לאווירה המקומית בבוקה

בואנוס איירס שונה לגמרי משאר ארגנטינה, ולא רק שנהנינו בה, נשארנו עם טעם של עוד.

ותמונה אחרונה, חנונים היינו וחנונים נישאר

זהו חברים, בעוד כמה שעות נעלה על סדרת טיסות שתיקח אותנו מהיבשת הזו, ותחזיר אותנו הביתה לממשלה חדשה שלא בחרנו, ושירים בגלגל"צ שאנחנו לא מכירים.

עד הטיול הבא, אדיוס.