נכנסו למסעדה ומיד קפץ עלינו זוג ישראלים שהציע לנו להצטרף אליהם לסטייק במשקל 1200 גרם.
מסתבר שזו המנה הכי משתלמת שם - 80 שקל.
הזוג הנוסף התברר כחלש אופי, כשהבחורה כמצופה נשברה אחרי חתיכה אחת, והגבר (אם אפשר לקרוא לו ככה) "התמלא כי הוא אכל 2 צלחות סלט" ?!?!?!
בקיצור, אני אכלתי כ 500 גרם, אבל הכוכב העולה ללא ספק היתה נעמה, שטרפה איזה 300 גרם מהסטייק בלי למצמץ (עובדיה - היית צריך לראות אותה, היית מתגאה)
אחרי ההצלחה הקולינרית, הגיע המשבר...
אולי זה משבר אמצע הטיול, אנחנו לא יודעים מה היתה הסיבה אבל ביום ראשון נחתה על שנינו באסה כללית. לא היתה סיבה ברורה אבל שנינו היינו מבואסים, וגם הדבקנו אחד את השני. כך הלכנו לישון מבואסים.
בשני בבוקר קמנו, ארזנו במהרה את התיקים והתכוונו לצאת לסוראטה, ולהפתעתנו המצלמה סירבה להפתח. מופיעה ההודעה הסופר ידידותית: Lens Error. Restart camera
מה RESTART מה? המצלמה לא נדלקת! פנינו לספר ההדרכה שהפנה אותנו ליצרן. יופי באמת? איפה נמצא את היצרן בבוליביה? בדקנו באינטרנט ומצאנו חנות לתיקון מצלמות, בכל מקום גם המליצו על החנות הזאת.
לקחנו מונית, והגענו לחנות. המוכר הנחמד בישר לנו שתיקון לאותו היום יעלה 800 בוליביאן שזה 500 שקל (המצלמה עלתה 900), ואם אנחנו מוכנים לחכות 5 ימים אז זה יהיה 500 בוליביאן.
זה היה כאילו היקום אומר לנו: "אין בעיה, רוצים להתבאס בלי סיבה? ניתן לכם סיבה אמיתית להתבאס!"
במחיר הזה חשבנו, כבר עדיף לקנות מצלמה חדשה. ובכן בוליביה היא לא המקום לקנות מצלמה...
בזמן שהלכנו לחפש חנויות לקניית מצלמה, בדקתי את החוש הטכני שלי וחבטתי קשות במצלמה.
כנראה שמכניקה עדינה מבינה רק כוח - זה פתר את הבעיה, והתמונות עדיין יוצאות טוב...
למדנו לקח חשוב - אל לנו להתבאס ללא סיבה מוצדקת!
הזדרזנו ושמנו פעמינו אל סוראטה.
את הדרך לסוראטה עשינו בקולקטיבו, שזה מיניואן שיש בו 10 מקומות ונוהגים לדחוס בו 20 אנשים. חוויה.
קצת קשה לתפוס מהזווית הזו, אבל תאמינו לנו - 20.
אחד ההרים ברכס הקורדיירה ריאל, בדרך לסוראטה
הגענו לסוראטה, שהיא בירת הטרקים הבוליביאנית, ולהפתעתנו פגשנו חבר'ה שטיילו איתנו ברורה נבאקה.
ביום שלישי יצאנו לטיול למערת סן פדרו. המערה עצמה לא משהו, אבל הדרך היתה מאד יפה, וגם נהנינו מהחברה.במערה היה מיני אגמון ולקחנו בו סירת פדלים חמודה לשיט.
ביציאה מהמערה, התקרה היתה יותר נמוכה משזכרתי, ולכן החלטתי להעניש אותה ולנגוח בה בעוצמה.
אני לא יודע כמה זה הזיז לה, אבל לי מיד צמחה בלוטה קטנה למזכרת.
ואחרי 24 שעות כבר יכולתי להנהיג את ברית המועצות
מזל שבין החבר'ה שטיילו איתנו היתה גם אחות מחמיצת פנים שבישרה לי - "אתה תחיה!"
את הדרך חזרה החלטנו לחזור מכיוון אחר יפה יותר, וזקנה ערמומית כיוונה אותנו לדרך לא דרך בה היינו צריכים לעבור מכשולים רבים.
כשהדרך הפכה לבלתי עבירה, החלטנו לחזור על עקבותינו ולקחת מונית חזרה...
ביום למחרת חלק מהחבר'ה עזבו, ונותרנו חמישיה סודית, שיצאה לכבוש את לגונה צ'אלאטה בהנהגתו של המדריך מריו, שגם היה אפשר לקרוא לו THE FONZ, כי בכל רגע פנוי הוא הוציא מסרק והבריש את בלוריתו... חוץ מזה היה קצת קשה להחליט אם חסרות לו 3 שיניים או שיש לו רק 3 שיניים.
השכמנו קום ויצאנו ב 7 בבוקר. הדרך התחילה בערפל סמיך שבו לא רואים נוף בכלל, וגם כשהגענו ללגונה, לא ידענו את זה כי לא ראינו אותה. תוך כמה דקות הערפל התפזר ונגלתה לעיננו הלגונה היפיפיה.
עם קבוצת הבנות החמודות - שירה, ימית ואופיר
אוכלים צהריים (שקנינו מבעוד מועד וסחבנו עד למעלה...)
בדרך למטה כבר התבהר ונגלה לעיננו הנוף המדהים שלא ראינו בעליה.
שימו לב לפליז צ'ה הומרו הדנדש שלי
כשחזרנו החלטנו לצ'פר את עצמנו באפי - משקה חם מקומי העשוי מתירס, סוכר קינמון לימון ועוד כמה דברים.
סוראטה עשתה את העבודה ומילאה אותנו באנרגיות טובות וכמה שרירים תפוסים - איש חכם אמר לי פעם כי הנאה מבטלה היא מיומנות שיש לרכוש, ואילו אנחנו די טירונים בעניין.
ולבסוף חזרנו ללה פאס (בפעם האחרונה) שכך היא נראית מלמעלה - מגעילולה או לא?
מחר נוסעים לסלאר דה אויוני
דסוודאנייה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה